החלטה בתיק ת"א 12631-11-10

הנתבעים עותרים לדחיית התובענה על הסף, לפי הוראות תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, בטענה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי ראוי לדחות את הבקשה.

כעולה מטענות הצדדים, התובע הנו אחיינו של הנתבע 1 ובן דודו של הנתבע 2. בין הצדדים נכרת חוזה מתנה במסגרתו, קיבלו הנתבעים מהתובע דירת מגורים ברחוב רזיאל 69 בעיר חיפה (להלן: "הדירה").

מחמת סכסוך שהתגלע, הגיש התובע תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא במסגרת תמ"ש 12631-11-10, בה עתר למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא זכאי לבטל את חוזה המתנה ביחס לדירה וכן למתן צווים המורים לנתבע 1 לפעול למחיקת הערת אזהרה כפי שנרשמה ביחס לדירה, לפנותה ולאסור רישומה במרשם המקרקעין.

ביום 5.2.2012, הגיעו הצדדים להסכמה, בהמלצת בית המשפט, לפיה יועבר הדיון בתובענה לבית משפט זה.

כעת ובשלב דיוני שלאחר הגשת תצהירים וטרם ישיבת הוכחות שנקבעה, מוגשת בקשת הנתבעים לדחיית התובענה על הסף.

לגישת הנתבעים, עניינה של התובענה נעוץ במקרקעין רשומים ולבית משפט זה אין סמכות לדון בה, ההסכמה להעברת הדיון בתובענה אינה יכולה לייצר סמכות עניינית לבית משפט זה ומשהועבר הדיון מחמת שוגג שנפל מלפניהם, לא נותר אלא לקבל את בקשתם.

התובע מתנגד לבקשה. כטענותיו, עסקינן בתובענה אזרחית כספית הנעוצה בעילה חוזית, שסכומה אינו חורג מגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, הנתבעים מושתקים מהעלאת טענתם הן בשל האיחור שבהגשת בקשתם והן בשל ההסכמה הדיונית ששימשה מסד להעברת הדיון.

אכן, דומה כי הסעדים העיקריים המבוקשים במסגרת כתב התביעה, מצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. עם זאת, הנופך העולה מהסכסוך בין הצדדים, כנלמד מטענותיהם הלכאוריות, אינו זר לתחומי סמכותו של בית משפט זה. יש בו כדי להכהות את גבולות סוגיית הסמכות והוא מעלה מאפיינים חוזיים שבמחלוקת בין הצדדים, שאינם בגדר זכויות במקרקעין דווקא.

כך, לא הובהר די אם הדירה רשומה אם לאו, באופן הממקם סוגיות חוזיות בחזית המריבה בין הצדדים (ר' רע"א 7868/95 - יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוח משה קובלר ואח';ת"א (י-ם) 4089/02 - מליח נ' מזרחי (4.2.2004); 8497/09 - מזרחי נ' יגן ואח' (4.2.2010); ת"א (י-ם) 6196/04 - מנייר נ' פארג' (14.3.2005) ; ת"א (י-ם) 7441/05 - הפטריארך היווני אורתודוקסי של י-ם נ' מדרשת קדמת ירושלים (28.10.2010)).

לא נעלמו מעיניי גם אמירות אחרות, לפיהן אין חשיבות של ממש ברישום הדירה והסמכות לדון בסעדים כגון דא נתונה לבית המשפט המחוזי (ר' הפ' (חי') 119/08 - שוייצר נ' רפאל(6.7.2008); תא (נצ') 123-10 - רינה נ' ברק (9.6.2010)).

כך או כך, סברתי כי בית משפט זה קנה סמכותו לדון בתובענה מכוח הכלל "לא יעבירנו עוד" הקבוע בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-  1984 (להלן: "החוק") שזוהי לשונו:

" (א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הבוא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

(ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד"

(ר' אף ע"א 145/58 - קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) - אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ ואח', פ"ד יג(1) 260; רע"א 8323/05 - אולמי אחוזת אסתר בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (2005); ע"א 2846/03 - אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534-535 (2004)).

קיבלתי את טענת הנתבעים כי הסכמת הצדדים להעברת הדיון, לא היא שהקימה את סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה ((ר' בג"צ 8638/03 - סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006)).אולם, ההחלטה השיפוטית להעביר את הדיון לבית משפט זה, שנעשתה מכוח סעיף 79(א) לחוק, מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט לענייני משפחה -  היא זו המקנה לבית משפט זה את הסמכות לדון בתובענה.

הותרת הדיון בבית משפט זה קשורה בהתחשבות המתבקשת ב:

" טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי -הדין 'לטלטל' את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית -משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית -משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על -מנת שבעלי -הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין" (ר' ע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ"ד נה(2) 817, 820 (2001)).

הכלל "לא יעבירנו עוד" חל גם במקרה בו העברת הדיון לא הייתה מוצדקת ולבית המשפט הנעבר לא הייתה סמכות לדון באותו עניין אילו הובא לפניו מלכתחילה (ר' ע"א 145/58 לעיל; ע"א 3319/00 לעיל; רע"א  7810/08 ‏- עדיקה נ' עדיקה (2.11.08); ע"א 322/81 - ינאי נ' יחיא, פ"ד לו(4) 365, 371 (1982)).